פסק-דין בתיק ע"א 7516/02

השופט א' ריבלין:

1.        בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ש' דברת) חייב את המערער, מר דוד פישר, לשאת, באופן אישי, בחובותיה של חברת ס. דנהיל תעשיות כלליות בישראל בע"מ (בפירוק). זאת, מתוקף הוראות הסעיפים 373 ו- 374 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 (להלן: הפקודה). על כך הערעור שבפנינו. הערעור מופנה גם כנגד החלטת ביניים, שניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי, בה הוחלט לדחות את בקשת המערער להיחקר על תצהירו ממקום מושבו באיטליה, באמצעות כינוס-וידאו. 

העובדות ופסק-הדין של בית המשפט קמא

2.        את סקירת הפרשה שבפנינו ראוי לפתוח בהצגת אשכול החברות שביסודה. חברת Dunhill Properties Ltd. (להלן: דנהיל פרופרטיס) נוסדה בשנת 1990, באי מאן, על-ידי עורך-הדין אלן כץ (להלן: כץ). בשנת 1991 הוקמה בישראל חברת ס. דנהיל תעשיות כלליות בישראל בע"מ (להלן: החברה), על-מנת להקים תשלובת של ארבעה מפעלים תעשייתיים בעיר באר-שבע - מפעל שיש, מפעל גבס, מפעל ידיות ומפעל אופניים (להלן: התשלובת או הפרויקט). דנהיל פרופרטיס החזיקה תחילה בכל מניות החברה, ומשנת 1995 החזיקה ב- 96% מהן. יתר המניות - בשיעור של 4% - היו, החל משנת 1995, בבעלות חברה קבלנית איטלקית בשם Comit SPA (להלן: קומיט), אשר המערער הינו הבעלים של 90% ממניותיה. התשלובת וקומיט החזיקו במניותיה של חברה איטלקית אחרת - Dunhill Industries Italy Srl. (להלן: דנהיל אינדסטריס). שיעור ההחזקה בדנהיל אינדסטריס, היה, בהתאמה, 52% ו- 48%, ומטרת הקמתה היתה לשווק את התוצרת של התשלובת ולרכוש עבורה ציוד וחומרי גלם.

           בשנת 1992 נכרת הסכם בין התשלובת לבין קומיט, ולפיו התחייבה האחרונה להקים את הפרויקט עבור הראשונה, תמורת סכום של 112,600,000 דולר. על-מנת לגייס את ההון הדרוש, התקשרה התשלובת, בחודש מאי שנת 1992, בהסכם הלוואה עם בנק בשם בנקו די נפולי (Banco di Napoli, להלן: הבנק), שמושבו בלוקסמבורג. ההלוואה, בשיעור של 85% מעלות הקמת הפרויקט (95,710,000 דולר), בוטחה על-ידי התאגיד הממשלתי האיטלקי סצ'ה (להלן: סצ'ה). התשלובת התחייבה כי סכום נוסף יושקע על-ידי הבעלים, כהון עצמי. כמו-כן, ביקשה התשלובת לקבל מענק ממרכז ההשקעות בישראל. תחילה נדחתה הבקשה, אולם בעקבות ערר שהוגש על-ידי התשלובת, אושר מענק בסכום של 65 מיליון דולר. בפועל הוענק לתשלובת מענק בסך 14.5 מיליון דולר.

           בשנת 1998, נכנסה החברה להליכי פירוק, והמפרק - רואה-חשבון צבי יוכמן, המשיב 1 בערעור שבפנינו - עתר לבית המשפט בבקשה למתן הוראות, שעניינה - חיוב המערער (ואחרים, שהמפרק לא עמד על תביעתו כנגדם), באופן אישי, בכל חובותיה של התשלובת, הנאמדים, על-פי האמור בבקשה, בסכום העולה על 130 מיליון דולר. המערער עתר להעברת הדיון לפסים של תביעה רגילה, אולם בקשתו זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי, ובקשת רשות ערעור שהגיש נדחתה אף-היא על-ידי בית משפט זה (רע"א 2354/00).

3.        בית המשפט המחוזי דן, אפוא, בבקשה למתן הוראות. בפסק-דין מפורט סוקר בית המשפט את הראיות והעדויות שבאו בפניו, ומנמק את מסקנתו כי על המערער לשאת, באופן אישי, בכל חובותיה של החברה לבנק ולמרכז ההשקעות (סך-הכל, לפי האמור בפסק-הדין, מדובר בסכום של 112,560,000 דולר). להלן נעמוד על עיקר הממצאים והמסקנות של בית המשפט קמא.

           כץ נאות לשתף פעולה עם המפרק, למסור כל מידע וליתן עדות. בתמורה, נחתם עם כץ הסכם, באישור בית המשפט, לפיו לא יעלה המפרק כנגדו כל טענה, ולא ייזום כנגדו כל הליך, בגין האירועים נשוא ענייננו. כץ העיד, כי המערער הוא שיזם את הקמת הפרויקט, וביקש מכץ שיציג את עצמו בפני צדדים שלישיים כבעלים של הפרויקט, זאת תמורת 5% מהפרויקט ו- 5% מרווחיה של קומיט בגין בניית הפרויקט. הקמת הפרויקט נעשתה, לדברי כץ, על-ידי קומיט, על-פי הסכם בינה לבין החברה. לפי עדותו של כץ, הועבר לידיו הסכם זה על-ידי המערער (שחתם עליו בשם קומיט), וכץ חתם על ההסכם בלא שנתקיימו לגביו כל דיון או בדיקת עלויות.

           המערער וכץ פעלו כמתוכנן, לאמור - כץ הוצג בפני הבנק, סצ'ה ומרכז ההשקעות כבעלים של התשלובת ושל דנהיל פרופרטיס. הובטח לבנק כי כץ ישקיע הון עצמי - זאת בניגוד למוסכם בין המערער לבין כץ, כי האחרון לא יידרש להשקיע סכום כלשהו. ואכן, בניגוד להסכם עם הבנק, לא השקיע כץ, על-פי עדותו, כספים בפרויקט, ולא הפקיד פקדון כנדרש. חלף זאת, העביר המערער לדנהיל פרופרטיס כספים שמקורם בתשלומים קודמים של הבנק, וכספים אלה שימשו כהון עצמי שהושקע בפרויקט. תנאי נוסף למתן ההלוואה היה הצגת אישורים בדבר התקדמות הבנייה. אלא שעל-פי עדותו של כץ, הוא חתם על החשבונות ששוגרו לו על-ידי קומיט בלא שנתקיימה כל בדיקה לגבי החשבון או לגבי העבודה שבוצעה. בשנת 1995 חתם כץ בניו-יורק על תעודת השלמה לפרויקט, לפיה המפעלים נבדקו על-ידי החברה ונמסרו לה כשהם עומדים בדרישות ההסכם. דא עקא, שבפועל לא נעשה פיקוח על העבודות, והפרויקט כלל לא הושלם. על יסוד אישור זה, שיחרר הבנק פיקדון בסך כ- 11 מיליון ש"ח, שהפקידה קומיט להבטחת ביצוע הפרויקט. ביני לביני, כך הוסיף כץ והעיד, בשנת 1993, הוקמה בואדוז חברת Lunidar Stiftung (להלן: לונידר), בהחזקת המערער (95% מהמניות) וכץ (5% מהמניות). לונידר הוקמה על-מנת שתהא הבעלים של הפרויקט, וזמן קצר לאחר הקמתה נחתמו הסכמי נאמנות, לפיהם החברה המחזיקה במניות דנהיל פרופרטיס - היא חברת לגיבוס (להלן: לגיבוס) - עושה כן בנאמנות עבור לונידר.

           בית המשפט המחוזי קבע, כי הגם ש"כץ לא דייק בכל דבריו בבית המשפט ולעיתים התגלו סתירות בעדותו", הרי שגרסתו הבסיסית היא מהימנה, לאמור - יוזם הפרויקט ובעליו היה המערער, ועל-פי הסכם בעל-פה, שקיבל ביטוי עלי כתב, ובחיי המעשה, בשנת 1993 עם הקמת לונידר, יזכה המערער ל- 95% מהפרויקט ואילו כץ - ל- 5% ממנו. בית המשפט המחוזי התבסס, בעניין זה, על ראיות ונתונים נוספים. בית המשפט התייחס לחקירתו של המערער, על-ידי המפרק, באיטליה, שם ביקש המערער להרחיק עצמו מכל קשר לדנהיל פרופרטיס או ללונידר. בית המשפט קבע כי דבריו של המערער באותה שיחה הם בבחינת "אקרובטיקה לשונית שאינה תואמת למציאות".

           חיזוק משמעותי לגרסתו של כץ מצא בית המשפט קמא בשיחות שנוהלו בין המערער לכץ, אשר הוקלטו בסתר על-ידי האחרון. שם נשמע המערער מאשר, בין היתר, כי הכספים שהושקעו בפרויקט לא באו מכיסו של כץ או מכיסו שלו, כי אם מרווחיה של קומיט. המערער מסביר לכץ, באותן שיחות, כי עליהם למצוא "תשובה טובה" להשיב בחקירה, והוא מדיח את כץ לומר דברי-כזב אודות הבעלות בפרויקט והשקעת הכספים בו, בהסבירו שאם יאמרו בחקירה כי לכץ היה חלק קטן בפרויקט ואילו למערער היה חלק גדול ממנו, ייחשב הדבר למעשה רמייה כלפי הבנק. כשאומר כץ במהלך השיחה כי לו (לכץ) היו 5% בפרויקט והמערער הוא בעל הפרויקט ובעל הכסף - המערער אינו מזים טענות אלה. בית המשפט המחוזי סמך מסקנתו גם על מכתבים שונים, המעידים כי עורך-הדין של דנהיל פרופרטיס, ג'רי מאר, קיבל הוראות והנחיות מהמערער, ורק עדכן את כץ על-מנת "לשמור על שרשרת הפיקוד" בפן הטכני.

           בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי התשלובת קיבלה את ההלוואה מן הבנק לאחר שהופק דוח על-ידי חברת פדימי (להלן: דו"ח פדימי), המצביע על היתכנותו הכלכלית של הפרויקט, על הפקדת ערבויות ביצוע על-ידי קומיט ועל השקעת הון עצמי. דא עקא, שדוח זה נסמך, כך נפסק, על מצגים כוזבים בדבר בעלותו של כץ בפרויקט והשקעת הון עצמי ממקורותיו-שלו. מרכז ההשקעות גם הוא העניק את המענקים לתשלובת רק לאחר שהובהר לו, בדוח שערך פרופ' בן-שחר, כי הושקע הון עצמי בפרויקט. לעניין זה קבע בית המשפט המחוזי, כי "פרופ' בן שחר לא זומן להעיד ולא ברור מה מקור האינפורמציה שבידו, אך אינפורמציה זו אינה נכונה שכן הון עצמי לא הושקע בפרוייקט".

           בהתחשב בכל אלה, הגיע בית המשפט קמא לכלל מסקנה, כי המערער רימה את הבנק, את סצ'ה ואת מרכז ההשקעות. ההלוואה והמענקים - כך נפסק - ניתנו בהתבסס על מצגים כוזבים מצד המערער בדבר בעלותו של כץ בפרויקט ובדבר נכונותו ויכולתו של זה האחרון להשקיע הון עצמי. המערער - הבעלים האמיתי של הפרוייקט, מנהלו בפועל ומי שהכל סרים למרותו - הפיק רווחים לאור היותו, בה בעת, גם הבעלים של קומיט - היא הקבלן שנתן את שירותי ההקמה וקיבל לידיו את הכספים. ההסכם בין התשלובת לבין קומיט נחתם בלא כל משא-ומתן, וכץ חתם בשם התשלובת בלא שביצע כל בדיקה. גם על האישורים בדבר התקדמות העבודה, ובדבר קבלת הפרויקט על-ידי התשלובת, חתם כץ כ"חותמת גומי", בלא שנתקיימו כל פיקוח או בדיקה. המערער החתים את כץ על מסמכים אלה ביודעו שהם כוזבים, ובאמצעותם נתקבלו כספים מן הבנק והפיקדון שהפקידה קומיט - שוחרר. הפרויקט - כך נפסק - "לא הושלם עד היום, מצויים בו מבנים בשלב שלד, חסרות מכונות ובודאי שהמפעלים לא הגיעו ליעדי התפוקה, כנטען בתעודת הגמר וכשכבר התחילו לייצר, היה זה בכמות מזערית מהתחזיות".   

           לפיכך, נקבע כאמור כי המערער חב בחובות החברה לבנק ולמרכז ההשקעות, לפי סעיפים 373 ו- 374 לפקודה - סך-הכל סכום של 112,560,000 דולר.    

הטענות בערעור

5.        המערער טוען, כי הוא בבחינת "שעיר לעזאזל", המשלם את מחיר כישלונו של הפרויקט - כשלון הנובע ממצבו של שוק הבנייה בארץ ומטעויות עסקיות. חבותו האישית לחובות החברה - בסך למעלה מחצי מיליארד ש"ח - הוטלה עליו, כך הוא מדגיש, בהליך מקוצר של בקשה למתן הוראות. המערער סבור, כי מהותו של סעיף 373 מחייבת כי הנטל להוכחת יסודותיו יהא נטל גבוה - "בדומה לרמת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי", כלשונו. בנטל זה - כך סבור המערער - לא עמד המפרק. 

           הבנק ומרכז ההשקעות, כך גורס המערער, העניקו את הכספים לתשלובת רק לאחר שבדקו, על-ידי גורמים מטעמם, את היתכנותו של הפרויקט, את עלויותיו ואת מצבו הכספי של כץ. אלה - הבנק ומרכז ההשקעות - אף לא העידו, לטענתו, כי העניקו את הכספים לתשלובת עקב מרמה שנעשתה כלפיהם (ראוי לציין, כבר כאן, כי טענה זו אינה מדויקת, ודי לעיין בתצהירו של נציג הבנק, מר Oliviero Pesce, על מנת להיווכח בכך). המערער מטעים, כי הפרויקט הושלם ופעל בהתאם לחוזה, תוך שינויים מסוימים שאושרו על-ידי פידימי. זאת ועוד, הקמת הפרויקט, לטענת המערער, לא נועדה להונאת נושים; המדובר במפעלים שהעסיקו מאות עובדים, הכילו ציוד חדיש, ומכרו תוצרת לגופים גדולים.

           עוד טוען המערער, כי הוגה הפרויקט, בעליו ומי שהחזיק בסמכויות בו היה דווקא כץ, אולם בשלב מאוחר יותר, בחר זה האחרון, על-מנת להתחמק מאימת הדין ומאיום החובות, להציג את עצמו כ"איש קש" שפעל על-פי הוראות המערער. "הסכם החסינות" שנחתם עם כץ - כך גורס המערער - איננו תקין, ומכל מקום, כך הוא סבור, נתגלו בדברי עדותו של כץ סתירות רבות וכזבים מהותיים; הקלטת המתעדת את מפגשו עם המפרק - כך הוא מציין - נעלמה ואיננה. לטענת המערער, תצהירו של כץ הוכן עבורו על-ידי המפרק. מכל מקום, טוען המערער כי כץ עצמו הודה, במהלך חקירתו בבית המשפט, שאין בידו לקבוע האם מדובר בתרמית או שמא אך בכישלון עסקי. המערער טוען עוד, כי כץ הוא זה אשר עמד מול הבנק, מול סצ'ה ומול פידימי, הציג את חוסנו הכלכלי והתחייב להשקיע הון עצמי; ואילו המערער אך התלווה אליו, "משום היכרותו של המערער עם המנגנונים האיטלקיים ולאור ניסיון העבר שלו" - כלשונו. כץ, לדברי המערער, אכן הזרים הון לחברה, אולם חדל מכך בשנים 1995-1994 ופנה למערער על-מנת שיזרים הון לחברה דרך קומיט - וכך נעשה, כאשר במקביל מוקצות לקומיט מניות בתשלובת, בשיעור של 4%. לדעת המערער, במהלך זה אין כל פסול. שינוי הבעלות בפרויקט, בשנת 1993, שבעקבותיו גדל חלקו של המערער בתשלובת, לא היה, לדברי המערער, אלא שינוי למראית-עין, שנבע מרצונו של כץ להימלט משינויים שנעשו בחקיקת המס בארצות-הברית. רק בשנת 1997 - מוסיף המערער ומדגיש - קיבל לידיו את הבעלות המלאה בדנהיל פרופרטיס וכפועל יוצא מכך - גם בתשלובת.

           הפרשנות שניתנה לדברים שנאמרו על-ידו והוקלטו בסתר - כך טוען המערער - אינה נכונה ומוציאה דברים מהקשרם. עדותו של המפרק אף היא נגועה, לדעתו, ב"סתירות והסתרות", ומסמכים שהוגשו בבית המשפט הובנו באורח מוטעה. המערער מבהיר, כי לא לקח לכיסו כספים כלשהם. הוא טוען גם, כי הבנק לא היה זה שיזם את הליך הפירוק, וכי איש מטעם הבנק, או מטעם סצ'ה, פידימי או מרכז ההשקעות, לא הוזמן לעדות על-ידי המפרק. זאת ועוד, לדברי המערער סצ'ה שילמה, זה מכבר, את דמי הביטוח לבנק, ואינה דורשת עוד דבר מהחברה או מהמערער.